קרן דניאלי

קרן דניאלי > על דניאלי > חברים כותבים > דניאלי, אנא, שמרי עלינו מלמעלה, ובפרט על משפחתך האהובה שכואבת את היעלמות אורך הקורן מביתכם…

דניאלי, אנא, שמרי עלינו מלמעלה, ובפרט על משפחתך האהובה שכואבת את היעלמות אורך הקורן מביתכם…

| חברים כותבים

דניאלי שלי יקרה,

״החברה שאני הכי אוהבת טסה לאוסטרליה לשנה שלמה. שנדבר על זה??״ במילים אלו פתחת את מכתבך אליי כשנסעתי לשליחות באוסטרליה. פחות משבוע לפני לכתך לעולם שכולו טוב, עוד דיברנו בווטסאפ, וכמו תמיד, הבטחנו שנדבר כמו שצריך בקרוב… דניאלי,

תאריך יום ההולדת שלך הסתדר לי עם חג הפורים, כך תמיד זכרתי שדווקא את, שכולך מלאת שמחה ונתינה, חוגגת בסמיכות לחג הפורים. כמה מתאים וכמה נכון… כמה עצוב היה לי פורים השנה בלעדייך! דניאלי שלי, ככה תמיד הייתי קוראת לך, לא הספיקה לי השייכות שבשמך, הייתי זקוקה לעוד שייכות, להכריז שאת שלי, החברה הכי טובה. ביום ראשון התקשרתי אלייך, יומיים לפני… התגעגעתי אלייך, לעצות החכמות שלך, לבדיחות המשותפות שלנו, לסודות ולסיפורים שחלקנו בינינו, והאמת, פשוט התגעגעתי לשמוע את קולך.

שבתות רבות היינו מבלות יחדיו; הייתי מגיעה אלייך הביתה לבלות איתך כמה שעות. בין לימודים, בגרויות, עבודה והתנדבויות, ושנים לאחר מכן גם בשירות לאומי, שתינו היינו תמיד כל כך עסוקות.

אמך, האהובה והנפלאה, תמיד הייתה מקבלת את פניי בברכה ובחיוך קורן, שהיה מחמם את ליבי. במאור פנים הייתה מפצירה בי לטעום מכל דבר, חולקת סיפורים מקסימים על סרטים משותפים עם יואל ועל יהונתן, ובדיחות פרטיות על קיסרים חשובים.

לבוא בשעריו של אדם אחר ולדעת ולהרגיש שאתה כל כך מקובל ואהוב בביתו זה לא דבר מובן מאליו, לא משהו שכל אחד זוכה לו ובטח בבית של חברה, אבל אני זכיתי! כל כך זכיתי!

דניאלי שלי! תמיד מחייכת, עם צחוק מתגלגל ועיניים טובות, שראו הישר לנשמה. ידיים טובות שנגעו ישירות בלב והושיטו עזרה בן רגע ולמקרא האות הקלוש ביותר, מילים כה טובות, מנחמות ומרגיעות, אך באותו זמן מלאות באנרגיה, בפרגון ובטוויית חלומות.

תמיד היינו צוחקות – מי זכתה יותר, אני או את, שיש לנו אחת את השנייה. את התעקשת שאני היחידה שנותנת לך פרספקטיבה אחרת, אופטימית מעט יותר על המציאות, ואני התעקשתי שאת זאת שבכלל מאפשרת לי לראות את העולם אחרת… ביחד ידענו להפוך כל לימון ללימונדה ולעשות מסיבה, לרוב, בלי שום סיבה מיוחדת. אני עדיין עומדת במילותיי מלפני שנים רבות; אם לא הייתי מכירה אותך הייתי היום בן אדם שונה לחלוטין, ובהכרח הרבה פחות טוב. שינית בתוכי כל כך הרבה דברים. רק השהייה בחברתך הייתה משאירה אותי עם חיוך למשך איזה חודש… עד לפעם הבאה שניפגש.

היינו החברות הכי טובות, אך כמעט לא היה לנו שום דבר במשותף. באת לארץ לחופשה מברזיל, ולמשך חודש נכנסת לכיתתי בכיתה א' וישבת איתי באותה הקבוצה, ואפילו ישבנו אחת ליד השנייה במסיבת הסידור שלנו. בכיתה ב' חזרת שוב למשך חודש, ושנה לאחר מכן, כשהיינו בכיתה ג', עשית עלייה עם משפחתך ועברת ללמוד בבית ספר אחר. מאז שמרנו על קשר והיינו שם תמיד אחת בשביל השנייה. אמנם, בהפסקות, אבל תמיד שם. באופן מצחיק לא היינו באותו בית ספר ואף פעם לא הסכמת לבוא איתי לבני עקיבא, על אף ששידלתי והפצרתי רבות.

לא הייתה לנו שום מסגרת משותפת או אפילו הרבה חברים משותפים. תמיד זה היה רק את ואני. לא היה לנו שום דבר במשותף, אבל היה לנו הכול במשותף: פרצי צחוק לא ברורים… אהבה לספרים, חוסר זמינות סדרתי (כיוון ששתינו תמיד היינו מאוד עסוקות), המון אהבה לאנשים ואין סוף אהבה אחת כלפי השנייה.

דניאלי אהובה, ביום העצמאות האחרון לפני לכתך יצאנו שתינו. החלטנו לנצל את העובדה שהיה לנו יום חופש מהשירות והחלטנו לבלות יחד. נסענו לחוף הרצליה ונהנינו כל כך, רק לשהות אחת במחיצת השנייה. אם אהיה כנה, במבט לאחור, הרבה דברים השתבשו לנו באותו היום. במשך שעה כמעט לא הצלחנו למצוא חנייה, וכשכבר הגענו היה עמוס מאוד ורועש, ואחר כך, כשחזרנו מהים וחיפשנו מקום לאכול, שכחנו לגמרי שיום העצמאות זה יום חופש ולכן מסעדות רבות ברעננה היו סגורות. כמעט ויתרנו, אך ברגע האחרון מצאנו מקום פתוח וישבנו לאכול בשמחה. את התקלות הקטנות הללו אני זוכרת כעת רק בדיעבד, כי בלהט הרגע שתינו היינו כל כך מאושרות, שבכלל לא שמנו לב. היינו מאושרות על זה שסוף כל סוף מצאנו חנייה וסוף כל סוף גם מצאנו מסעדה פתוחה (ואפילו די טעימה), היינו מאושרות פשוט ללכת על החוף יחפות ולשלב ידיים ולדבר בכנות על הכול בידיעה מוחלטת שהצד השני יודע ומבין, תומך ומפרגן, ובעיקר בעיקר מאוד מאוד אוהב. היינו מאושרות, באמת, מעצם היום ומהביחד של ה-חברות. אני זוכרת שבאותו יום על החוף, כשעצרנו ל״סלפי״ קטן, מישהי עברה ושאלה אותנו אם אנחנו אחיות.

עצרנו והסתכלנו אחת על השנייה, מחויכות מאוזן לאוזן, והשבנו ״כן״ בלי הסברים נוספים… הרגע הזה עדיין חי ונוכח בחיי כל כך…

אמא שלי תמיד נוהגת לומר לנו שיש משפחה שאליה נולדים ויש משפחה שאותה בוחרים.

דניאלי, היית (ועודך) האחות הנוספת שלי, ואני יודעת שאני הייתי אחות נוספת שלך, לא ״כאחות״ אלא אחות, אחות אמיתית, אחות מבחירה.

אני זוכרת את הפעם שחשבנו מה לעשות לכבוד חגיגות ימי ההולדת המאוחרים שלך ושלי. מכיוון ששתינו היינו עסוקות החלטנו שפשוט נמצא זמן ונעשה חגיגה משותפת, רק שתינו. בסוף החלטנו על יציאה משותפת לשניידר לתרום דם. זה היה לאחר ״מקרה האחיות״, והתלוצצנו בדרך שעכשיו לא נהיה רק אחיות, אלא ״אחיות בדם״…

כל בילוי איתך, גם אם היה אמור להיות רק יציאה משותפת לסרט, היה נגמר בשיחת נפש עמוקה במכונית שלך, שארכה לפחות שעתיים ולא הסתיימה עד שאמא שלי או אמא שלך רק התקשרו ״לוודא״ שהכול בסדר, כי כבר אמצע הלילה…

דניאלי שלי, אני מאוד מאוד מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, לעצות החכמות, לפרצי הצחוק המשותפים, לשיתופים ואפילו רק לחיבוק שלך ולחיוך שלך, שיאיר לי את הלב ואת הנשמה.

 

אני מתגעגעת לאחות שלי, שבחרתי לעצמי. מתגעגעת אלייך!

דניאלי, אני שומרת על קשר קרוב עם רחל, מקשיבה לניגון הכאב הקשה שבגוון הקול שלה… גאה בה כל כך שהיא ממלאת את מקומך בשניידר, ממשיכה את דרכך בעזרה לילדים חולים ובכלל, אני לומדת להכיר אותה מחדש ולהבין שילדת קסם כמוך מגיעה לעולם כמתנה להורים מופלאים, נדיבים וטובי לב ולמשפחה כה מיוחדת.

דניאלי, אחרי העלייה לקבר בתום השבעה, אבא שלך ניגש אליי ואמר לי שהחברות שהייתה בינינו הייתה חברות אמת. הוא אמר שהוא לא ראה הרבה חברויות כאלה, שותפות אמיתית וכנה שכזו. אביך הסביר לי ששותפות כזו לעולם לא נשברת, היא רק משתנה, שאת תהיי השותפה שלי לעד ושאני צריכה עכשיו לעשות את המיטב ולהשתדל ושאת תעזרי לי מלמעלה. אביך אמר שאני צריכה עכשיו להיות יותר שמחה בשבילך, יותר חזקה ובטוחה, יותר מאושרת… ואת תשתתפי ותעזרי לי.

 

אביך היקר והחכם צדק כל כך! באופן משונה וכל כך כל כך יפה אני מרגישה

אותך כחלק אינטגרלי בחיי, אף לאחר לכתך. אני רואה אותך בקשת הצבעים שמופיעה בשלולית על האדמה, בשיר יפה, בריצה טובה, קוראת אותך בתוך ספר יפהפה ושומעת את קולך דוחק בי בשעון המעורר בבוקר לקום מהר ולהספיק לעשות עוד קצת, עוד יותר. אני שומעת את עצותייך החכמות מהדהדות בראשי כשקשה ויודעת שאת עומדת שם ממש לידי ומאמינה בי ובטוחה שאני הכי הכי.

את ממשיכה לכוון אותי דרך חברייך ומשפחתך המדהימה. לא פלא שכולם כה אהבו אותך ושהיית כה מיוחדת. כל האנשים שאספת סביבך… כל אחד יותר מדהים מהשני. החבר'ה משניידר שלא עזבו לרגע את ביתך בימי השבעה, חברות שלך שמיררו בבכי ליד הקבר, אנשים טובים מהמחלקה, רופאים, הורים, אחראים, שהשקיעו והתאמצו והרימו לכבודך את הערב הכי יפה ומכובד שהייתי בו בכל חיי, ואפילו חברי המשפחה שלא הפסיקו לרגע להיות ולתמוך ולדאוג לאמך ולמשפחתך.

המשפחה שלך וכל האנשים המדהימים שהקפת את עצמך בהם, כל אחד בתורו חיבק אותי וחיזק אותי, אם במילים ואם במעשים. דרכם ודרך שלל הרגעים היפים שאספנו יחד אני יודעת שאת עדיין שם, שומרת ומכוונת.

אני בטוחה שאת שם, מסתכלת עליי מלמעלה עם עינייך הכחולות היפות, ועוזרת כמיטב יכולתך. אני יודעת כי תמיד, תמיד, ברגעי הקושי, את מופיעה בחיי כמו קרן אור, שולחת לי רמזים, עוזרת לי ומאירה לי את הדרך. אפילו במכתב שכתבת לי לפני שנסעתי לאוסטרליה כתבת שאת כל כך גאה בי שאני יוצאת ומגשימה את החלום, "ועם זאת, החיים הם לא דבש, תמיד, ומן הסתם, יהיו קשיים. אבל בלי קשיים והתמודדויות מה עשינו? איך נגדל ואיך נדע להשתפר?" כתבת שאת סומכת עליי שאדע להתמודד, ובצורה הטובה ביותר, וביקשת שאאמין לך כשאמרת לי שאני מדהימה. הזכרת לי, בנוסף, שהיום אנחנו, למזלנו, במאה ה-21, וכבר הספיקו להמציא כל כך הרבה דרכי תקשורת מעולות ושאנחנו עדיין נישאר אחת בשביל השנייה, גם אם טיפה יותר רחוקות.

בכל מפגש ובכל מכתב היינו מודות אחת לשנייה, אומרות תודה על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים, ותמיד התעקשת להיות ה"אחרונה" ולמצוא עוד משהו אחרון להגיד עליו תודה.

אחות יקרה, אם אתחיל לכתוב את כל התודות שאני חבה לך לא אוכל לסיים את המכתב הזה לעולם, שכן, התודות מתווספות ונערמות עם כל יום שעובר, אך תודה אחת אחרונה בכל זאת אכתוב לך.

תודה על כל רגע קסום שחלקנו יחד, על חוויות משותפות, על שיחות נפש עמוקות, על אהבה ללא תנאי, על הבנה במבט, ללא צורך במילים, על כתף להישען, על חיזוקים ועל נתינת כוחות. תודה על שזיכית אותי בלהיות חברתך ושותפתך, שותפה לחיים ושותפה לעולם.

דניאלי, כל כולך היית חיוך אחד גדול. היית מלאת שמחה ואור, והארת את עולמם של כל אלה הסובבים אותך, ובכללם את עולמי.

החסר שהותרת בלב כולנו קשה מנשוא. אני מתגעגעת אלייך מאוד ויודעת שתמיד יהיה לנו אחת את השנייה, כי תמיד היית חלק ממני, כמו גם שאני הייתי חלק ממך.

מבעד לקושי ולכאב העצום ומבעד למסך הדמעות שעוטף את עיניי, אני לא יכולה שלא לחייך כשאני חושבת עלייך, ובחיוך הזה שלי את לעד תחיי.

 

 

היום יום הזיכרון לחללי צה״ל.

אין רגע שעובר ויום שחולף מבלי שאני חושבת עלייך. דניאלי, את תמיד נמצאת אצלי במחשבות… אבל היום במיוחד.

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כך שאם העובדות היו קצת שונות, אם בסופו של דבר היינו שתינו מתגייסות, היית מוכרת היום כחלל צהייל. יש חללי צה״ל שנהרגו במלחמה, יש שנהרגו במבצע או בפיגוע או בתאונה, אבל כולם נהרגו ״בעת מילוי תפקידם״. ההבדל היחיד הוא שבחרנו שתינו לתרום למדינה ללא מדים או כבוד נלווה, לתרום למדינה פשוט ככה, עם כל הלב ועם כל הנשמה. על אף שנהרגת בעת מילוי תפקידך, בשעה שנסעת להביא את אחד המתנדבים הביתה לאחר ארגון מסיבת הפורים בשניידר, עדיין נותרת ״דניאלי״, ללא כותרת נלווית.

מצד אחד, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שאת, יותר מכולנו, ראויה להיכתב מעל דפי ההיסטוריה, לעמוד בשורה אחת עם כל גיבורי ישראל. הוכחת גבורה אמיתית והתמודדות יומיומית עם כאב ועם מוות, לא מבעד קנה הרובה במלחמה, אלא מבעד המחטים, הטיפולים והכימותרפיה, שהיו מנת חלקם של הילדים שכה אהבת בשניידר.

דניאלי, את היית ותהיי גיבורת ישראל שלי, לא רק בשל השירות הלאומי, אלא בגלל היותך מי שאת. הילדה הכי שמחה ומלאת אנרגיות שהייתה לי הזכות להכיר. כל כולך מלאת אהבה ונתינה, וצחוק מתפרץ ומתגלגל.

אני זוכרת את הפעם שסיפרתי לך לראשונה שאני מתכננת לנסוע לאוסטרליה, לשליחות לשנה. וכל מה שהצלחת להגיד היה ״וואו״. וכשביקשתי הסבר, פשוט חייכת, ועם חיוך ענקי וכנה אמרת ״וואו, אני כל כך כל כך שמחה בשבילך, אבל… אבל איך אני אשרוד בלעדייך שנה שלמה״. פשוט היית מאושרת בשבילי, גם כשבפנים קצת דאגנו ותהינו איך נשמור על קשר ואיך תיראה השנה הבאה. שמחנו ופרגנו אחת לשנייה.

ויחד עם זאת, שקצת קשה לי עם זה, שרשמית את לא מוכרת כגיבורת ישראל, משהו בתוכי יודע שזה אף פעם לא היית את, ושאת אף פעם לא היית רוצה בכבוד הזה. כל חייך היית הילדה הכי צנועה שפגשתי. תמיד טענת שהשרשרת שענדת, שקיבלת מתנה מאמך, עשויה זכוכית ולא יהלומים (למרות ששתינו ידענו בשקט שזה לא נכון…), וכשהיית מספרת לי על מעשה שעשית או סתם מעין ״תובנות חכמה״ שהיו מיוחדות רק לך, אני הייתי נפעמת ואומרת לך שוב כמה את מדהימה. תמיד היית מבטלת אותי בהינף יד ואומרת: ״אני?!, תסתכלי על עצמך!״

אפילו חנויות הקניות האהובות עלייך היו חנויות הספרים, והבילוי המשותף ליומולדת הסתכם בתרומת דם בבית החולים…

כן, משהו בי אומר לי שזה לא את, שלא היית רוצה את הדרגה ואת הטקס ואת התמונה על הקיר. משהו בי אומר שככה גם מצאת את הדרך להתחבר בפעם האחרונה לכל שכבות העם, כאילו לומר, כמו שאמרת תמיד – אני אחת מכולם.

דניאלי, לעד תהיי גיבורת ישראל שלי ותחיי לעולמי עולמים במעמקי ליבי. אוהבת מאוד מאוד, ונורא מתגעגעת.

דניאלי, אנא, שמרי עלינו מלמעלה, ובפרט על משפחתך האהובה, על רחל, מוטי, יהונתן, יואל וגייזל, שכואבים את היעלמות אורך הקורן מביתכם. שמרי עלינו, על חברייך ועל האנשים הרבים שבהם הספקת לגעת בחייך הקצרים, ועזרי לנו להמשיך לחיות בלעדייך.

שמרי עליי והמשיכי להדריך אותי. אני מבטיחה להמשיך ולהשתדל בכל כוחי, להמשיך ולשמוח, להמשיך ולתת, ולהמשיך להיות הכי טובה שרק אוכל. ובעזרתך, מבטיחה גם להצליח! אוהבת המוני המונים,

מסתבר שלא רק עד אוסטרליה, אלא עד לעולם הבא.

 

ספיר אופיר

 

 

Created by Winsite