אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי והבנתי עד כמה את באמת מחוברת לילדים היקרים במחלקה ואוהבת אותם. זה היה בנופש של "עזר מציון" בגבעת אולגה. באחד הערבים, לאחר ארוחת הערב, ישבנו על הדשא, ליד חדר האוכל. וגם את היית שם, עם המון ילדים סביבך, קופצים עלייך, מפילים אותך על הדשא, מושכים, מדגדגים ולא עוזבים אותך לרגע. שאלתי אותך אם את רוצה שאני אציל אותך, ואת, בשיא הטבעיות, עם החיוך הנצחי שלך על הפנים והצחוק המתגלגל, עונה לי: "מה פתאום! אני מתה עליהם! כיף לי איתם!" ואת ממשיכה להשתולל איתם. מדהימה.
[ספר דניאלי/ עמ' 222]
התמונה הבאה צוירה וצולמה ע"י דניאלי:
