את דניאלי אני מכירה מהתמונות. יש רחל אמנו, יש ג'ורג' וושינגטון, יש דניאלי זוננפלד. דניאלי מהתמונות, מהשירים, מהסיפורים, מדיבורים של אנשים.
אז גיגלתי. מי זו הילדה הזו שכולם מדברים עליה כל כך הרבה.
גיגלתי ושקעתי. בים המידע, בים הדמעות, בים ההבנות.
אני לא יודעת מי היית ולעולם לא אדע, דניאלי. לא אדע מה גרם לך לצחוק ומה לבכות, מה באמת היה הניצן של המפעל הזה שלך, מה עשה אותך לקרן אור כזו.
רק את העיניים שלך, אני יודעת. רק אותן.
דניאלי היתה חיבוק. האם אבל על אדם שלא הכרתי, לגיטימי בכלל? אבל דניאלי, גם עבורי היית חיבוק.
ולא כי היית עימי בסבלי. את לילותיי בבית החולים, אז בשנים ההם, בכיתי לבד אל הכרית. את הייתי לי חיבוק בכך שלימדת אותי כי יש לי לאן להתוות את פצעי העבר וחרדות העתיד שלי.
את לימדת אותי כי לכל רשמי הבדידות שנחרתו בי יש תכלית. אעשה כל שאוכל בכדי שילדים אחרים לא יחוו אותם כמוני.
האור שלך זורח בי. את לי נר וציון דרך. את לי מקור השראה.
היום אני מתנדבת במחלקות רבות. לאו דווקא באונקולוגית. גם באחרות, שקטות יותר. ריקות יותר.
החלומות שלי עוד גדולים, אבל לא אותם אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר את אותו רגע הערב כשהתכופפתי לסתם ילדה בסתם מחלקה בסתם בית חולים והיטבתי לה את השמיכה.
את יודעת? חשבתי על זה, שנכון יותר לומר התכופפנו; אני, ואותה פיסת דניאלי שבוערת בתוכי.