זוננפלד נולדה בריו דה ז'נרו, ברזיל כבת האמצעית של מוטי ורחל, ב-2.2.95. לדברי אביה, דניאלי הייתה תינוקת רגועה, חייכנית, שובבה "ומאוד חכמה על גבול הגאוניות. בגיל שנתיים היה לה אוצר מילים עצום בפורטוגזית ובעברית. בכיתה א' היה לה משעמם כי היא כבר ידעה לקרוא ולכתוב".

מגיל מאוד צעיר נהגה דניאלי לבקר בישראל ולכן כשעלתה לארץ עם משפחתה בגיל 9, התאקלמה במהירות רבה והפכה תוך זמן קצר לאחת הילדות האהובות בכיתה בבית הספר ביל"ו ברעננה.

מוריה במוסד הממלכתי דתי ביקשו להעבירה לכיתת המחוננים ואולם זוננפלד סירבה בכל תוקף. מבי"ס בילו היא עברה לבי"ס נעם ומשם לחטיבת הביניים חורב והתגלתה כתלמידה שקדנית, ממושמעת וחברותית.

את לימודי התיכון ב"לוסטיג" ברמת גן היא סיימה בהצטיינות וניצלה באופן טבעי כתולעת ספרים, את התקופה שבין סיום הלימודים לתחילת השירות הלאומי, לעבודה בחנות ספרים בעיר מגוריה.

התנדבה במחלקה האונקולוגית

אחרי התלבטות ממושכת היכן תוכל לתרום באופן משמעותי יותר ובעוד שמרבית חברותיה לספסל הלימודים העדיפו להתנדב בבתי ספר חרדים או סמינריונים במגזר הדתי- בחרה דניאלי לעשות את שנת השירות הראשונה שלה במחלקה האנקולוגית ב"שניידר" בשורות עמותת "עזר מציון".

"קצת הצטערתי לשמוע כי הוא קורצה מחומר אקדמי פר אקסלנס, אבל היא מאוד התעקשה. יישרתי קו עם החלטתה כשהבנתי עד כמה חזק רצונה להיטיב עם הזולת ולרתום כפטריוטית אמיתית למדינה שלה", אומר אביה מוטי זוננפלד שמודה כי פעולות ההנצחה עוזרות לו ולבני המשפחה להמשיך ולחיות.

העבודה היומיומית התובענית במחלקה חשפה אותה לראשונה לילדים ומשפחות מכל קצוות החברה הישראלית, ואת תעצומות הנפש הנדרשות מהמטופלים והמטפלים כאחד לאור הסבל הרב ותופעות הלוואי שגורמים טיפולי הכימותרפיה לחולים.

המתנדבות נדרשות בין השאר סיוע להורים וליווי צמוד של הילדים החולים מינקות ועד גיל 18, ודניאלי נהנתה במיוחד להקריא למטופלים הצעירים סיפורים, לצייר עימם ציורים ולשחק איתם במשחקי קופסא ומשחקים נוספים תוך שהיה משמשת עבורם כאוזן קשבת ומקור בלתי נדלה לעידוד.

את השהות הארוכה במחלקה נהגה זוננפלד לחלק עם "בית אורנית", המלונית לבני המשפחות של החולים הצעירים, ושם נהגה לעבוד בפינת החי, בג'ימבורי ולמעשה בכל מקום שנועד לשמח את הילדים ולהקל על מכאובם ומצוקת משפחותיהם.

במקום להירתע מהקשיים שהתגלו בפניה גמלה בלבה של הצעירה החייכנית והאנרגטית ההחלטה ללמוד רפואה. את זמנה הפנוי המועט הקדישה ללימוד למבחן הפסיכומטרי ולאחר שקיבלה 768 במבחן, התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת באר שבע אבל למרבה הצער מעולם לא זכתה לחבוש את ספסל הלימודים.

בתום שנת השירות הראשונה החליטה זוננפלד לשנות אווירה והקדישה את השנה השנייה להתנדבות לנוער בסיכון בבית הספר מפתן קשת בעכו, מסגרת שגם בה שימש כאוזן הקשבת של בני הנוער. למרות המרחק הגיאוגרפי והאינטנסביות של עבודתה, היא סירבה לוותר על הקשר המיוחד שיצרה עם המחלקה האונקולוגית והתייצבה לביקורים ב"שניידר" בתום יום שירות מפרך בעכו.

"המסירות וההקרבה של דניאלי למען החולים"

במהלך השבעה פקדו את בית משפחת זוננפלד כ-3,000 איש וביניהם בלטו עשרות ילדים ובני נוער "שהיו פציינטים של דניאלי. חלק באו עם האינפוזיות ביד וסיפרו לנו דברים מרגשים על הבת שלנו שכלל לא ידענו בגלל אופיה הצנוע. היא כל הזמן חיבקה אותם וגרמה להם להאמין בעצמם גם בשעות הכי קשות שלהם. עבורם היא הייתה מעין מלאך מושיע שמעודד אותם לאכול, לקחת תרופות ובעיקר להילחם במחלה הארורה ומחזיר להם את הרצון לחיות. גם הרופאים שהגיעו מהמחלקה סיפרו לנו עליה סיפורי אלף לילה ולילה על המסירות, ההקרבה והלב הענק שלה".

מאז שעמדה על דעתה פעלה דניאלי זוננפלד שלא על מנת לקבל אלא לתת לחברה, והמשפט "מגיע לי" כלל לא היה קיים בלקסיקון שלה. מוטי זוננפלד סבור שבתו הותירה אחריה, "מורשת ענקית של נתינה ואהבה לזולת. מורשת שמתאפיינת בכך שהמשימה שלנו כאן היא לתת ושלא נבראנו בשביל עצמנו. המוטו שלה היה אהבה לזולת ואהבת חינם תוך רצון עז לתקן את הדרוש תיקון בעולמנו. היא לימדה אותנו בדרכה המיוחדת לחשוב על טובת הכלל ושהנתינה היא טוטאלית ובעצם הדבר החשוב ביותר בעולמנו".

באחד הימים סיפרה דניאלי לאביה על חייל בשם מקס המאושפז במחלקה, מקרה יוצא דופן שאושפז ב"שניידר" ולא כמקובל בבית חולים רגיל היות והוריו נפרדו והוא נותר ללא אף אחד בארץ. החייל הבודד כמעט ולא תיקשר עם אנשי הצוות, סירב לאכול וכשנודע הדבר לדניאלי החליטה לקחת את האתגר על עצמה. תוך זמן קצר נוצר בין השניים קשר מיוחד ומקס אכל מידיה בלבד.

אחרי שהצעיר נפטר מלוקמיה, בכתה דניאלי ללא הרף והתקשתה להתגבר על אובדנו. "בשבעה סיפרו לנו החברות שלה שדניאלי נהגה לומר להוריה שמפעם לפעם היא ישנה אצל חברה אבל השביעה אותם לא לספר שהייתה נוסעת לבקר את מקס בבית הקברות ולומר תהילים ולהניח אבנים על קברו כמנהג היהודים למרות שהוא בכלל קבור בבית עלמין אזרחי", סיפר אביה.

מיזמים ופרויקטים לזיכרה של דניאלי ז"ל

הסיפורים הרבים ששמעו ההורים האבלים על בתם הצנועה, טובת הלב ואוהבת הבריות, הניעו אותם להנציח את דניאלי באמצעות שורה של מפעלים שלמעשה אפיינו את מעשיה ומאוויה במשך 20 השנים שניתנו לה בעולמנו. מוטי ורחל הקימו את קרן דניאלי התומכת בשורה ארוכה של "פעולות חסד, רפואה, חינוך ועוד, ע"י תמיכה וסיוע במיזמים, פרויקטים וארגונים קיימים, בכל רבדי החברה בישראל".

סיון רהב-מאיר, שמנחה כמה מהפרויקטים אומרת כי היא נדהמת מכמות המיזמים שנעשים לזכרה ולהנצחת שמה של דניאלי ז"ל. "בכל פעם שאני חושבת על משהו חברתי או ערכי או אנושי, אני רואה שזה מתקיים וזה בחסות קרן דניאלי. זה מדהים בעיניי".

מדובר בין השאר בלמעלה מ-35 מיזמים בארץ ובעולם כמו: תוכנית בשביל דניאלי – שרות לאומי לנוער בסיכון; הענקת מלגות ע"ש דניאלי לסטודנטים לרפואה; "מדרשת דניאלי" להכשרת בנות לקראת השירות הלאומי; "אחוזת דניאלי"- אשכול גני הילדים של המרכז התורני רעננה; "צוות דניאלי", מתן מענה רפואי מקצועי וייחודי לטיפול בילדים חולי סרטן המאושפזים בביתם באמצעות ביקורי בית של רופאים, אחיות, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות; וגולת הכותרת פרס דניאלי המוענק לרופאים והאחיות שצוינו לשבח על גישתם לחולה ולמשפחתו.

הפרס יוענק השנה בפעם השנייה בטקס חגיגי במעמד נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ושר הבריאות הרב יעקב ליצמן בחודש אפריל בבית הנשיא בירושלים, בהשתתפות שרים וראשי מערכת הרפואה בישראל. למעלה מ-4,000 מטופלים במחלקות אונקולוגיות למבוגרים מכל בתי החולים בארץ שלחו עד כה את המלצותיהם, ועד אמצע חודש מרץ מוזמנים מטופלים במחלקות אונקולוגיה, בהווה ובעבר, ובני משפחותיהם לשלוח את המלצותיהם.