בשעה שילדים חוגגים מסיבות סוף שנה ומתכוננים לחופשת הקיץ, חגגו ילדים אחרים את החופש האמיתי שלהם, בין אם הם לא מודעים לכך לגמרי, וגם אם בהסתר: עמותת "בת מלך", המטפלת בנשים דתיות וחרדיות נפגעות אלימות במשפחה, חנכה "מקלט ילדים".
"התקופה הכי יפה בחיים שלי, כי יפה זה כנראה עניין יחסי". מקלט הילדים של "בת מלך"(צילום: טלי פרקש)
"המקלט כאילו מיועד לנשים, אבל הוא לא. הוא גם וגם", אומרת אנגלמן, ומספרת כי אימהות הרבה פעמים לא מגיעות למקלט כי הן פוחדות על הילדים: האם יקבלו אותם לתלמודי תורה? האם יוכלו למצוא שידוך ראוי אחר כך? אלה מחירים שבהחלט עלולים להיות קיימים.
"עם זאת, רבות מגיעות אלינו כשהן מבינות שההישארות בבית לא באמת עובדת; שילד שרואה את כל מה שהוא רואה וחווה את כל מה שהוא חווה, נפגע. כמו שאמרה אחת הנשים במקלט, שהרב אמר לה: 'ילדים משלמים מחיר על הגירושים, אבל מחיר כבד יותר על נישואים כאלה'. זה איפשר לה לעשות את המעשה ולעזוב. החינוך אצלנו במגזר הוא שזוגיות ומשפחה זה הכי חשוב, אבל לא מדגישים שיש גבולות לזה".
"עבודת ה' שלה עקומה ומעוותת"
אלימות בתוך המשפחה פוגעת בילדים ללא הבדלים דמוגרפיים. עם זאת, לחברה הדתית מאפיינים תורמים לפגיעות ייחודיות בילדים: אנגלמן מספרת כי השבתות מועדות לפורענות. "זה זמן של 'ביחד' משפחתי. זמן שבו לא ניתן לנסוע, אין מסיחי דעת שונים שקיימים בתרבויות אחרות כמו טלוויזיה, מחשב או טלפון. כשמדובר במשפחה מתפקדת, הדבר תורם ללכידות ולמשפחתיות עמוקה ומשמעותית. אבל כשיש אווירה של אלימות – מייצרת השבת סיר לחץ בלתי אפשרי. כל המתח שבמהלך ימי החול מתפזר בין החוץ לבית – מתנקז ליום אחד, לארוחות המשותפות".
הילדים מנסים להיות טובים יותר כדי שאמא לא תחטוף. מקלט הילדים של "בת מלך"(צילום: מאיר אדרי)
אנגלמן מתארת מצב שבו "האישה מואשמת אם לא הצליחה לסיים את כל ההכנות עד שהבעל חזר מבית הכנסת, גם אם יש לה עוד כמה ילדים קטנים שהייתה צריכה לטפל בהם תוך כדי. לעיתים האוכל נזרק מהחלון או מוטח ברצפה. הילדים חווים את כל זה והם חסרי אונים. הם מרגישים אחראים לאלימות, ומנסים להיות ילדים טובים יותר כדי שאמם לא תסבול".
האלימות עלולה להגיע גם במעטפת של "הצטדקויות". למשל, לטענת אנגלמן, גברים שמעשנים משתמשים באיסור לעשן כלגיטימציה לכעס ותסכול על כל בני הבית האחרים – האישה והילדים. ויש גם מימד של אלימות רוחנית: "פעמים רבות האב אומר לאשתו בנוכחות הילדים עד כמה היא לא בסדר בכל המרחב הדתי – התפילה שלה לא שווה, עבודת ה' שלה עקומה ומעוותת, היא לא יודעת כלום וכו'", כך אנגלמן. "הדברים נאמרים ליד הילדים ומתוך רצון להשפיל אותה בבית. אותה אישה צריכה אחר כך לחנך את ילדיה לקיום מצוות, והיא מואשמת שבגללה הילדים מזלזלים במצוות".
"אבא הוציא סכין ובעט באמא"
אנגלמן טוענת כי היקף הטראומה שחווים ילדים תחת זוגיות אלימה נותר פעמים רבות סמוי גם מעיני האימהות עד לטיפול הנפשי שהם עוברים במקלט: "הרבה אימהות אומרות לי, 'הילדים לא יודעים כלום'. דאגתי להסתיר. הן מספרות לילדים שהם הולכים לכמה ימי נופש, למחנה, ואז הילדים מגיעים לכאן. לאט-לאט שומעים מהילדים מה הם ראו ומה חוו, הרבה פעמים מבעד לדלת הסגורה שזה יותר מפחיד, כי הדמיון עובד שעות נוספות.
מקלט הילדים של "בת מלך"(צילום: מאיר אדרי)
"אני זוכרת שילדה אחת ביקשה ממני פעם לקבוע איתה שיחה. היא אמרה לי, 'זה לא פייר שאת נפגשת עם האימהות ואיתי לא'. ישבתי איתה והיא שואלת, 'אבא שלך בכלא?' עניתי שלא, והיא הגיבה: 'אני רוצה להבין למה אבא שלי בכלא?' עניתי לה שלא הייתי בבית שלה ואני באמת לא יודעת. 'את יכולה אולי להגיד לי למה הוא שם?' שאלתי – והיא התחילה בתיאורים מסמרי שיער. 'הייתי בטוחה שאני מתה ואמא מתה, והוא הוציא סכין ובעט באמא. ואמא ישבה בפינה והוא בעט בה ופחדתי שכל הבית ייפול, לא רק שאמא תמות'".
הרבה פעמים אנחנו רואים ילדים קטנים עם עיכובים התפתחותיים שנובעים מהרקע ומהטירוף שהם חיו בו. ילד שעוד לא הולך, ילדים שלא מדברים, שזה נראה עיכוב התפתחותי כמו שיש להרבה ילדים. אבל אז תוך חודשיים במקלט הם פתאום מדביקים את הפער, כאילו לא יכלו להתפנות למשימות ההתפתחותיות שיש לילדים בגילם. בגילאים מבוגרים את רואה הרבה לקויות למידה וגם ילדים מאוד טובים ו'מושלמים', לכאורה. למשל, ילדה שמספרת: 'ידעתי שאם אקבל פחות מ-90 אבא יתחיל להרביץ לאמא כי זה באשמתה".
הילדים חיים בעצם עם הסוד?
"לפני המקלט כולם שומרים את המצב בסוד. לא מביאים אף אחד הביתה כי אולי יקרה משהו. הם לומדים להסתיר. זה לפחות המצב ברוב המוחלט של המקרים. אחרי שהם מגיעים לכאן זה מתחלק: לפעמים רק המורה יודעת, לפעמים חברה טובה ויש כאלה שזה ממש לא סוד מבחינתם. הרבה ילדים אומרים לי שהזמן במקלט הוא התקופה הכי יפה בחיים שלהם אחרי שהם עוזבים, ומבחינתי זה נורא. הם לא יכולים להביא לכאן חברים מבית הספר, הם ישנים עם אמא שלהם ועם האחים בחדר, אין פרטיות. זה לא חיים נורמליים. אבל יפה זה כנראה עניין יחסי".
לא נתן לה להגיד עם הילדים "שמע ישראל"
אסור לראיין ילדים השוהים במקלט. האיסור נועד להגן על קטינים שנמצאים במצב שברירי ביותר מבחינה רגשית. זו אחת הסיבות שהפוקוס על קורבנות אלימות נותרת על האימהות שלהם, בעוד שקולם של מי שמשלמים מחירים כבדים לא פחות, לא נשמע.
מי שכן הסכים ויכול היה לדבר, הם אח ואחות מקהילה חרדית בצפון הארץ. השניים שהו במקלט לפני שנה יחד עם אימם שנמלטה ממערכת יחסים אלימה, ביום שהבינה שגם ילדיה אינם מוגנים. אסור היה לה להגיד איתם אפילו "שמע ישראל" כי בעלה טען שהיא "לא עושה זאת כנדרש".
אחרי תהליך שיקום ממושך הם בחוץ. הצוות עוד זוכר איך השניים הגיבו בתחילה בזעם כלפי האם והצוות, ובסוף אספו דמי כיס של שקלים בודדים שניתנו להם וארזו אותם כמתנת יום הולדת עבורה; כהכרת תודה על הצעד שעשתה עבורם".
תורם בית הילדים, מוטי זוננפלד, עו"ד נח קורמן, מייסד ומנכ"ל "בת מלך", עו"ד צילית יעקבסון, יו"ר הארגון, אורלי טובלסקי-חדד, עינת אנגלמן, מנהלת המקלט, בנות השירות מיה אפגן, יפעת קינדרמן, תהילה כהן – ומנהלת בית הילדים, הגננת אסתר רבקה דז'מיטרובסקי. המלאכים של "בת מלך"(צילום: מאיר אדרי)
שירה, הבכורה, הייתה הראשונה שהסכימה לדבר, אך ההצפה של הזיכרונות הייתה קשה לה מדי. גם החיים במקלט תחת החיבוק העוטף של הצוות לא היו קלים. לדבריה, בעיקר כי בבית הספר שאליו הלכה במהלך השהות במקום חשה בודדה, בלי חברות, ובלי מערכת חינוכית תומכת. היא עוד זוכרת אותם – שבעה ילדים בחדר אחד במקלט. בשלב מסוים, כשהזיכרונות מהעבר הופכים לכבדים מנשוא, שירה פורצת בבכי ואנחנו מחליטות לקטוע את השיחה.
"שאבא לא יידע איפה אנחנו"
אחיה הצעיר, ברוך, רק בן 10, מדבר בקול שקט, כמעט בלתי נשמע. הוא משיב במילים קצרות, בעיקר כן ולא, ולעיתים מסתפק בהנהון חטוף. בין השתיקות והקושי הוא מספר לי שאמא סיפרה לו "שהם הולכים למסיבת חנוכה", וכך הם הגיעו ל"כאן".
ברוך אוהב את המקלט, נושא ממנו זיכרונות טובים, אך גם הוא מודה "שבהתחלה לא כל כך אהבתי". אחר כך מספרת לי אנגלמן, שברוך – כמו ילדים רבים שמגיעים לכאן, וקולטים שלא חוזרים הביתה לאחר "המסיבה" – הגיב בהתפרצויות זעם כלפי האם והצוות, והפרה של "כללי הבית".
"לא אהבתי את הכללים", הוא מודה. "ללכת לישון בשמונה וחצי, ולא לקנות דברים טעימים כי ילדים אחרים עלולים להתגרות". בזמן שהותו במקלט למד ברוך בתלמוד תורה שאיננו שייך לזרם המקורי שלו, מה שרק הוסיף לתחושת הזרות שחש הרחק מהסביבה המוכרת של חברי ילדות, נוסח התפילה המוכר ועוד. גם את הילדים הספורים שאליהם הצליח התחבר במהלך החודשים במקלט, לא יכול היה להזמין אליו.
הזיכרונות שלו מהבית המקורי, כואבים: "הייתה אלימות" הוא מעיד ישירות. "היו מכות, גם קללות, ופה היה שקט. אף אחד לא צעק ולא קילל". עד כמה שלא אהב בתחילה את החיים במקלט, הוא לא שכח לשאול את הצוות פעמיים ביום על חוזקם של הסורגים – ולוודא שוב ושוב ש"אבא לא יודע איפה אנחנו".
לילדים "שקשה להם בבית", כדבריו, הוא מבקש להגיד ש"בהתחלה יהיה להם מוזר, אבל אחר כך הם ייהנו".
"בסוף יוצא מפה ילד אחר"
ברוך ושירה היו מבני המזל שהתקבלו בקלות יחסית למסגרת לימודית. כאשר מדובר במשפחות שמגיעות מרקע חרדי, פעמים רבות "הסיפור" שמתלווה למעבר מהווה גורם הרתעה למוסדות החינוך, שמטבעם סלקטיבים וממיינים. כך קורה שלא פעם נותרים הילדים הללו מחוץ למסגרת חינוכית מסודרת, לעתים במשך חודשים.
ילדים נמצאים במקום ולא יוצאים למערכת החינוך, בין היתר, עד שיסודר נושא הסדרי השהות עם האב ותהיה הערכה מקצועית לרמת מסוכנותו", אומרת אורלי טובולסקי-חדד, מנהלת קשרי קהילה במקלט.
את הזמן הם מבלים, ולא במרכאות, עם אסתר רבקה דז'מיטרובסקי, גננת ומנהלת "בית הילדים" שאחראית להפעלתם של ילדי המקום. "יכול להיות מצב שבו אני נותנת מענה לתינוק בן חצי שנה ולילד בן 11", והיא מצביעה על שלט עליז שהכין אחד הילדים, ובו מילות שבח וחיבה לאחת משתי בנות השירות הלאומי שמסייעות במקום. "את רואה?" היא אומרת לי, ונזכרת כי "הילד הזה רק רצה לברוח מפה, מ'הבית סוהר הזה'".
דז'מיטרובסקי מובילה אותי אל חדר פעילות מואר ומזמין, ומשתפת אותי בעבודה היומיומית שנעשית עם הילדים על מנת שאימהותיהן יתפנו למשימת השיקום הקשה הניצבת בפניהן. "בהתחלה רובם עומדים ליד הדלת, מפוחדים". היא נזכרת כיצד נהגה להציע לאחד הילדים השוהים עדיין במקלט משחקים, ממקומו בפתח הדלת.
"הם ילדים שלא רגילים לתת אמון במבוגרים. לאט-לאט, צעד אחר צעד, הם מרגישים קרקע מוצקה מתחת לרגליהם. נותנים להם פה הכול – כל אחד ומה שהוא צריך. אם אני מרגישה שילד צריך ציוד מסוים, אז הוא יקבל את זה. מסיבות פרידה שאני עושה להם זה לבכות מהתרגשות. זה לא שהכול פה חלק, כן? יש המון קשיים. חטפנו מכות, לא פעם, אבל בסוף זה לא אותו הילד. יוצא מפה ילד אחר, שמח, מאושר".
בחנוכת המבנה שיתף מוטי זוננפלד, מייסד קרן דניאלי (לזכרה של בתו, דניאלי זוננפלד), את הנוכחים במחשבותיו: "אנחנו נמצאים כאן היום כשליחים נאמנים של דניאלי. דניאלי הייתה בעלת כוח עצום של נתינה. לו הייתה יכולה לראות את המקום הזה, מקלט 'בת מלך', לבטח הייתה מתחברת למקום וממשיכה את העשייה המבורכת שלה גם בו. מבין שיריה, היה גם שיר שנקרא 'אלה החיים' שכתבה בגיל 12 וחצי. השיר מתאים מאוד למקום הזה. 'בדרך החיים המפותלת, הקשה, המכשולים והקשיים תמיד מנת חלקנו… אלה החיים מורכבים עד מאוד, לא תמיד העתיד צבוע בוורוד, כי אלה החיים, ואיתם עוד נסתדר, ועם הזמן העובר הכול כבר ישתפר…' אני מאחל לכן שתמצאו מהר את הדרך לבנות את חייכן מחדש יחד עם הילדים, באופן שיביא לכן ולהם אושר ושלווה".