כבר יותר מדי זמן עבר מאז שעזבת אותנו. הזמן עצר מלכת והכול השתנה. הכאב לא מרפה והגעגוע רק הולך ומתגבר בכל שנייה שעוברת, בתקופה הלא-הגיונית שאנחנו עוברים. את פשוט הלכת והשארת אצל כולנו חור ענק בלב, והלב אף פעם לא יהיה שלם.
כשסיימנו את שנת השירות המדהימה ב"עזר מציון" את אמרת לנו, לשישייה המיוחדת שלנו, שאנחנו לא נפרדות ושתמיד נישאר ה-חברות אחת של השנייה. גם כשנהיה זקנות נמשיך לשבת אחת עם השנייה ולעשות את השטויות שרק אנחנו עשינו. וזה באמת מה שקרה, פשוט לא הסכמת שיהיה מצב שיום שלם לא נדבר. את כל הפגישות שלנו את יזמת וגם דאגת שכולם יגיעו. בכל פעם כשתכננו להיפגש ובסוף זה לא יצא לפועל, כתבת לי: "נעמממממממה, נסיכה שלי, יהיו לי עוד הזדמנויות לראותך!" הלוואי, דניאלוש, הלוואי.
הקשר שלנו אחרי השנה ב"עזר מציון" רק הלך והתעצם מרגע לרגע, והאהבה רק המשיכה לגדול. אני כל כך אוהבת אותך, דניאלי, כולם כל כך אוהבים אותך
לא היה בן אדם אחד שהיה לו רגש אחר כלפייך חוץ מאהבה. ילדה של אהבה. הדבר היחיד שמרגיע אותי בתוך כל הטירוף הזה, זה שאני מרגישה שאת נמצאת איתי, מסתכלת עליי. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בזמן האחרון מדברת אלייך. שואלת, צוחקת, כועסת, מחייכת, בוכה… איזה כיף היה לנו בשבת האחרונה ביחד אצלך בבית! לא הפסקת להגיד לנו כמה את מאושרת שאנחנו ביחד כולנו.
ב"שבעה" ישבנו ונזכרנו שצלם המגנטים התעקש כל כך שלכל אחד במסיבה תהיה תמונה לבד איתך. אני זוכרת שלא הבנתי למה הוא כל כך לחוץ על תמונה אישית לכל אחד. עכשיו אני מבינה…
תעזרי לנו להמשיך איכשהו. תשלחי למשפחה האהובה שלך חיזוקים. אנחנו מנסים להיות חזקים, אבל זה קשה. הלב כבר לא יכול להכיל את הגעגוע אלייך. עכשיו יותר מתמיד…
אוהבת, אוהבת, אוהבת, ואף פעם לא אפסיק. שלך,
נעמה לנצקרון.