דניאלי שלי…
תמיד חשבתי שהלב שלי רחב ושיש בו מקום לכול. את הכאב הגדול שהשארת כשהלכת הלב מסרב לקבל ולהכיל, הראש מסרב לקלוט ולהפנים…
בזמן האחרון אני שומעת מילים כמו "זיכרון" ו"הנצחה", כשהשם שלך בא אחריהן, מילים שכל כך לא מתחברות לי אלייך, למהות שלך, לתכניות ולרצונות שלך, לעתיד המזהיר שלך. לא יכולה להתייחס אלייך בלשון עבר. מבחינתי החופשה שיצאת אליה תסתיים בקרוב ושוב אוכל לחבק אותך, להקשיב לך, לשמוע את צחוקך המתגלגל, להשתולל איתך ולספר לך שוב כמה אני אוהבת אותך.
לפני כמעט שנתיים נכנסת לחיי, בשקט ובשלווה שאפיינו אותך, כשרק הכרנו. עם הזמן נפתחת והיחסים בינינו העמיקו והתהדקו. למדתי להכיר את טוב הלב הנדיר, את השמחה לקפוץ לכל משימה גם אם היא לא נעימה במיוחד, את המסירות בלי קץ, את התמימות הקסומה, את הצניעות שממש לא מובנת מאליה, את החוכמה ואת ההבנה העמוקה שחצו את גבולות גילך הצעיר, את החיוך שאף פעם לא ירד ואת הכמויות האינסופיות של יופי פנימי וחיצוני. מהר מאוד הפכת להיות כמו בת בשבילי, אחת מתוך שישייה מופלאה, שתופסת מקום גדול מאוד בחיי – חגיגות ימי הולדת, בילויים משותפים, התכתבויות לתוך הלילה ושעות של צחוקים והתייעצויות בכל תחום אפשרי. ידעתי תמיד שאפשר לסמוך עלייך, שכל בקשה או צורך יתמלאו באופן מידי, ברצון רב ובדרך הכי טובה שאפשר למלא אותם. גם כשלשאר הבנות כבר לא היה כוח או חשק וביקשו לצאת מהמחלקה להתאוורר תמיד נשארת, כשהיית צריכה וגם אחרי זה.
שלושה ימים לפני היום שבו השתנו חיי, הפעם האחרונה שבה ראיתי אותך. נפגשנו ב"בבית אורנית". אם רק הייתי יודעת, לא הייתי מאפשרת לך ללכת, לא נותנת לך להתרחק, מחבקת חזק שוב ושוב ועושה הכול כדי שתישארי.
כבר שבע שנים שאני חווה כאב של אחרים, והוא תמיד כואב, ואני אף פעם לא מבינה איך ממשיכים אחרי… הפעם הכאב הוא גם שלי, מפלח וחד כמו שרק כאב אמיתי יכול להיות, ועדיין אני מקווה שזה לא באמת. גם הפעם אני ממש לא מבינה איך ממשיכים. זה פשוט לא אותו הדבר בלעדייך.
אוהבת אותך המון ולתמיד,
ציפי פרידלנדר