כשאני מרגישה בודדה לפעמים אני מדברת אלייך… מדמיינת מה תגידי.
חושבת כל הזמן על מה שיכולנו עוד להיות… על איפה את היית יכולה להיות בעתיד, עם האישיות המדהימה שלך. היו לנו עוד הרבה חוויות לעבור יחד, הרבה שיחות לקיים.
אני חושבת שאת בן אדם גדול, דניאלי שלי. עוד בעודך בחיים אנשים היו נדהמים ממך ומכמה שאת מיוחדת. המוות שלך רק הדגיש לי בכמה אנשים נגעת, לכמה אנשים היית חשובה.
אני מנסה להיאחז באמונה שאת קיימת. במקום אחר. שהנשמה שלך היא נצחית. אבל כמה שזה קשה, כמה שאני צריכה לראות אותך בצורה פיזית וממשית. אני מקווה שגם האנשים האחרים שאת יקרה להם משתדלים להאמין שאת עוד פה. אמנם לא בצורה שאפשר לראות בעיניים, אבל שאפשר להרגיש בלב.
אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך תמיד,
עדי פייג.