אמנם התקופה שהכרנו לא הייתה ארוכה, אבל לפעמים הזמן לא מעיד על קשר אלא החיבור. החוויות הטובות והקשות שעוברים יחד הן אלו שמאחדות ומשפיעות. וזה מה שעבר עלינו במשך השנה שעברה… היינו 24 שעות ביחד, 7 ימים בשבוע, כל השישייה, והתחושה הייתה כאילו הכרנו מאז ומתמיד, כאילו אנחנו אחיות לכל דבר… השארת כל כך הרבה זיכרונות טובים וגדולים במהלך השנה וחצי האחרונות, שקשה לשכוח ועוד יותר להיפרד. אני חושבת שאם היה צורך לומר בכמה מילים מי את, הייתי אומרת שאת superwomen, אחת שמצליחה בכול. תמיד ידעת איך להגיע לכל ילד ומה לומר לו, תמיד היה לך כוח להקפיץ את כולם עד פתח הבית בכל שעה עם האוטו, תמיד ויתרת על שעת ארוחת הצהריים כי זה זמן מיותר ומי באמת צריך לאכול אם אפשר להספיק להיות אצל עוד ילד, וכמה פעמים הצלת אותנו עם כישרון הציור שלך, כשהיינו צריכות לקשט את המחלקה והיית אומרת שאין צורך שנבזבז על זה זמן ונפספס את הילדים במחלקה, כי את כבר תמשיכי את זה בבית. אני זוכרת איך היינו יושבים על הפסנתר ומנגנים שעות ושרים ואת, שידעת לנגן, כמעט ולא ניגנת, כי לא רצית להשוויץ בנגינה. היית נותנת לאחרים, כמו בשאר הדברים שדאגת להסתיר כדי לשמור על צניעות.

הגעגועים גדולים! מתגעגעת לחבק אותך, לדבר איתך, להתייעץ ולצחוק. המפגשים שלנו הם לא אותו דבר, ותמיד באיזה שהוא שלב עולה השאלה מתי תבואי? כי זה לא נתפס ויש רצון תמידי וטבעי לראות תמונות שלך וסרטונים כדי להיזכר ברגעים היפים שלנו, לשמוע את הצחוק הממכר שלך ולרגע לנסות לשכוח שנעלמת ולצפות שהנה, בעוד שנייה, תפרצי אלינו מאיפה שהוא ותצחקי, "עבדתי עליכם!!"

מה שבעיקר עוזר לעבור את התקופה הזאת אלו האמונה והרצון לחשוב שטוב לך שם למעלה, שאת עם חלק מהילדים ושומרת עליהם מקרוב ומדי פעם את מסתכלת עלינו, צוחקת ובעיקר שומרת.

דניאלי, לא נקלט שזה מכתב פרידה ממך, יותר נכון, הלב מסרב להאמין, כי בראש זה בכלל לא נתפס.

אוהבת, מתגעגעת ומבטיחה לא לשכוח.

ספיר ויצמן.